מאז ומתמיד אני אוגרת דברים – בעיקר בדים, חוטים, כפתורים. גם ספרים, עיתונים. יש דברים שקשה לי להיפרד מהם. בגדי תינוקות של הילדים שלי למשל. העברתי הרבה , אבל שמרתי כמה בגדים, שהבדים שלהם, הצבעים שלהם, נקשרו לליבי ולא יכלתי להיפרד מהם. אני שומרת סדינים שהיו של סבתא שלי, והם מלאים בזיכרונות מתוקים מלילות שישנתי אצלה, ובבקר היא העירה אותי עם ארוחת בקר במיטה, במגש יפה, שכלל תמיד מיץ תפוזים שזה הרגע היא סחטה בשבילי באהבה. יש לי מפות שנרקמו ע"י שתי הסבתות שלי, שהן בלויות, קרועות… אבל עדיין כל כך יפות, ומלאות בזיכרונות. קראתי ספר מופלא בספרדית שנקרא "הנשמה של החפצים". ואני באמת מאמינה שיש חפצים שיש להם נשמה, חיים משלהם, הם מספרים סיפור.
כשהחלטתי להכין לאחרונה מיטות לבובות, השתמשתי בעצים שהיו חלק ממיטת מעבר של הילדים שלי. כדי להכין את המיזרונים השתמשתי בשקי שינה שהיו להם בתור תינוקות, וגם במגני מיטה שלהם.
בצרפתית יש מושג שאני אוהבת, la recup (גם בספרדית יש מושג דומה, אבל בצרפתית נשמע יותר יפה!). זה לא רק למחזר, זה להחזיר, להחזיר לחיים דברים, שבצורה הזו יכולים להמשיך להיות חלק פעיל בבית , כשהם הופכים להיות חלק חשוב במשחקים של הילדים. הדברים חוזרים לחיים ומקבלים משמעות חדשה שמתווספת לנשמה הקודמת שלהם.
תמיד אהבתי את הסיפור של הנסיכה והעדשה, וכשהייתי במוזיאון אנדרסן בקופנהגן לפני הרבה מאד שנים ראיתי מיצג של המיטה עם המיזרונים הרבים.
החלטתי לעשות גרסה משלי. חיברתי שני משטחים שקניתי במקס סטוק, ויצרתי מיטה ואז התחלתי לצור מיזרונים. את המילוי לקחתי ממגן מיטה שהיה לי בבית. חלק מהבדים בהם עשיתי שימוש היו בדים שקניתי וחלק בדים ממוחזרים, כמו למשל סדין של סבתא שלי. וכל פעם שאני מסתכלת על המיזרון שעשוי מבד הסדין אני מתרגשת, כי הוא מזכיר לי את סבתא שלי האהובה וכל הזיכרונות שלי איתה. ואני ממש מרגישה אושר גדול שהחזרתי את הבד הזה לשימוש! שהוא לא סתם בתוך ארון עם חומרי יצירה אלא שהוא חלק מחיי עוד פעם.
מצב יצירתי 