פיאז'ה אמר לפני שנים רבות: "המשחק הוא העבודה של הילדים". ואפשר גם להגיד: המשחק הוא השפה של הילדים. דרך המשחק ילדים מבטאים את עצמם, עוד לפני שיש להם מילים. דרך המשחק הילד מספר על עצמו, על רגשותיו. כמו שוויניקוט אמר: המשחק הוא מרחב ביניים.
מחקרים מצאו שהתנסויות של למידה דרך משחק הן אפקטיביות במיוחד לצורך ההתפתחות. ממש מהינקות יש לילדים פוטנציאל טבעי ללמוד על העולם דרך משחק. מחקרים הראו שהתנסויות של משחק הן לא רק הנאה .למשחק יש חשיבות קריטית בלמידה ובהכנת הילדים לאתגרי הילדות והבגרות.
הנאה היא לא הכל אך בהחלט היא נמצאת בלב ליבו של המשחק. ליהנות מהפעילות עצמה, תחושת ההפתעה, התגברות על מכשולים. מחקרים מראים את הקשר בין חוויות חיוביות והסקרנות ללמידה. למשל, ילדים קטנים מראים יותר למידה אחרי אירוע מפתיע מאשר אחרי משהו צפוי. המשחק עוזר לילדים למצוא משמעות במה שהם עושים או לומדים: המשמעות מופיעה כשהילד יכול לקשר חוויות חדשות למשהו שכבר מכיר. במשחק ילדים חוקרים מה שהם ראו או עשו, או מסתכלים על אחרים שעושים את זה, כדי להבין את משמעות הדברים. המשחק, בעיקר משחק דמיוני, מאפשר לעבד דברים שקרו לילד, ולהפיק משמעות.
אם מדובר במשחק הדדי, המשחק הוא הזדמנות לאינטראקציה חברתית. במשחק הדדי הילד יכול להביע את מחשבותיו, להבין את האחרים דרך משחק משותף, לפתח את ההבנה שלאחר יש רגשות ומשחבות שהן שונות משלו. הילד לומד להיות עם אחרים, וגם להגיע להבנה עמוקה יותר של קשרים בין אנשים.
יצירתיות
לאחרונה השתתפתי בכנס מעניין על "מח, למידה ויצירתיות". אחד המרצים שהגיע מארה"ב טען ש"אין יצירתיות לפני גיל עשר". הוא הזכיר את המתמטיקאי אנרי פואנקרה, שהתעניין בחשיבה יצירתית, בעיקר יצירתיות מתמטית. ודיבר על תאוריית היצירתיות של גרהם וולאס (1926) שלפיה יש ארבעה שלבים לחשיבה יצירתית: הכנה, אינקובציה, הארה, אימות. לפי התאוריה הזו יש עניין שמעניין את החוקר, הוא זקוק לזמן של חשיבה לא מודעת – בזמן הליכה, ספורט, או כל עיסוק אחר, ואז מגיע רגע ההארה או במילים אחרות, a-ha moment. חווית אהא! הוא הרגע שבו הבן אדם מבין לפתע דבר אשר קודם לכן היווה עבורו בעיה או מושג בלתי נתפס. במילים אחרות "נופל האסימון". אחר כך ברגע האימות, הוא בודק האם הרעיון שלו עובד במציאות.
כפסיכולוגית התפתחותית, כאמא לילדים וכאדם שמתעניין ועוסק בתחום של יצירתיות ועידוד חשיבה יצירתית אצל ילדים, האמירה של אותו מרצה מאד הפריעה לי ואף ניגשתי אליו בהפסקה לדון איתו בסוגיה הזו. הוא אמר לי שהוא לא עובד עם ילדים, הוא נוירופסיכולוג של מבוגרים וכך הוא רואה את הדברים. הוא נשען על ההגדרה של יצירתיות שהיא חיבור חדש בין שני דברים שלא היו מקושרים לפני כן, והתוצאה היא משהו שהוא עומד במבחן המציאות.
הכנתי כמה ימים לאחר מכן הרצאה להורים וחזרתי לקרוא ספר נפלא בשם " Lifelong kindergarten" של Mitchel Resnick. מחבר הספר הוא מומחה בטכנולוגיה חינוכית, מרצה בחקר הלמידה ב – MIT, ועובד בשיתוף עם חברת לגו. בספרו הוא טוען שרצוי מאד שבית הספר וגם חיי הבגרות ייראו יותר כמו גן ילדים: יותר דמיון, יותר יצירתיות, משחק, שיתוף וחשיבה, כמו שילדים עושים בגן הילדים. ולגבי יצירתיות הוא מדבר על שני סוגים של יצירתיות. יש מה שהוא מכנה
Big-C Creativity, היצירתיות שמתחילה באות C גדולה, או באות יוד גדולה. לזה אולי התכוון המרצה כשאמר שאין יצירתיות לפני גיל עשר. ויש את ה – Small -c creativity, יצירתיות המתחילה באות c קטנה או באות יוד קטנה. כמו שרזניק כותב בספרו: "ההמצאה של סיכת הנייר הייתה יצירתיות באות יוד גדולה. כל פעם שבן אדם חושב על שימוש חדש לאותה סיכת נייר, זו יצירתיות באות יוד קטנה. כשיש לנו רעיון שהוא שימושי עבורנו, זו יצירתיות באות יוד קטנה. לא משנה אם מיליון אנשים חשבו על זה בעבר. אם מדובר ברעיון שהוא חדש ושימושי עבורי, זו יצירתיות ביוד קטנה.
כך אני רואה את היצירתיות אצל ילדים. ילד שלוקח כמה מקלות שמצא, מחבר אותם עם רצועה של נייר קרפ שהייתה תלויה בגן יום לפני כקישוט ובונה בית ושם שם חיות ואומר: "הנה חווה!", והוא משחק עם זה, זו יצירתיות בשבילי.
יצירתיות זה לא רק "לעשות יצירות". לפעמים אנשים אומרים "אני לא יצירתי", כי לא אוהבים לעסוק באומנות או מרגישים שהם לא מספיק טובים במלאכת יד. יצירתיות זה יותר מזה. אנחנו מדברים על חשיבה יצירתית: חיבורים חדשים בין דברים, פתרון של בעיות, חשיבה מחוץ לקופסה.
ג'ון גודווין אמר "אני מאמין שלכל הילדים יש את הפוטנציאל להיות יצירתיים, פוטנציאל שצריך לטפח". פוטנציאל הוא חשוב, אבל לא פחות חשוב, הסביבה.
הורים ומחנכים יכולים לעודד חשיבה יצירתית אצל ילדים: לשאול שאלות במקום לתת תשובות, לעודד ילדים להגיע לבד למסקנות. כמו כן חשוב שיהיו בסביבה דברים זמינים למשחק יצירתי: לא רק משחקים שברור מה מטרתם אלא גם חתיכות עץ, חתיכות בד, ועוד.
בהרצאה של פרופ' יורם יובל נחשפתי לתאוריה מאד מעניינת של פאנקספ, שדיבר על שבע מערכות רגשות בסיסיים. הראשונה מהן נקראת Seek – expectancy, או בתרגום לעברית, ביקוש. המערכת הזאת מאפשרת לרצות את מה שאין, נותנת מוטיבציה לשאוף למה שאי אפשר לראות אותו. היא הדרך כדי להגיע למה שאנחנו רוצים. וחשוב מאד בעיניי לעודד ילדים ליהנות מהחיפוש הזה, מהדרך, מהתהליך, ולא רק מהתוצאה. ילדים הם חוקרים מלידה, הם לומדים דרך משחק כמו חוקרים שמעלים השערות ובודקים אותן. ההורים יכולים להיות עוזרי המחקר של הילד (או אולי יותר נכון, מנחי המחקר שלו), בכך שיובילו אותו, ויעזרו לו להגיע לתוצאות, וליהנות מהדרך. אפשר לטפח את היצירתיות דרך משחק. במשחק אנחנו מנסים רעיונות , בודקים "מה יהיה אם… "אנחנו יוצרים קשרים בין רעיונות , אנשים ודברים. דרך המשחק אנחנו לומדים.
סקרנות
אהבתי כשקראתי בספר של אנה ליאנס, מאיירת ומטפלת באומנות מספרד: "הסקרנות תמיד רוצה לשחק, לגלות, ללמוד. הסקרנות היא ביטוי של שמחה, היא גורמת לך לחקור ולגלות דברים חדשים. אתה מרגיש רצון להכיר את מה שאתה לא יודע, לראות מה שמסתתר, לגלות מסתורין… זה יצר החיפוש, המנוע של החקר והלמידה".
הסקרנות היא ליבה של היצירתיות. היצירתיות מתחילה בסקרנות. הסקרנות חיונית כדי להבין את העולם, את עצמנו ואת האחרים. הסקרנות מעודדת אותנו לחקור את העולם, העולם הדמיוני והאמיתי. הסקרנות פותחת פתח לדמיון, לשאלות "מה יקרה אם…. ". הדמיון מעודד מרחב של אפשרויות, של משחק ורעיונות.
משחק הורה – ילד
הורים הם החברים הראשונים למשחק של הילדים ולכן יש להם את ההזדמנות לאפשר למידה דרך משחק שתימשך במהלך השנים הראשונות לחיים.
המשחק בין הורה לילדים במהלך השנים הראשונות יכול להיות משמעותי מאד לשניהם. אפשר לבסס קשר משמעותי בין הורה לילד דרך אינטראקציות של משחק. השנים הראשונות הן חשובות במיוחד ללמידה ולהתפתחות. המח מתפתח בצורה מהירה בתקופה הזאת של החיים. מדובר בתקופה קריטית להתפתחות המח שהיא גם תקופה בה הילד מאד אוהב לשחק , ולכן הפוטנציאל ללמידה דרך משחק בגיל זה מאד משמעותי. התקשרות בטוחה היא חשובה ביותר לרווחה הנפשית של הילד. חשוב שההורה יהיה קשוב לילד, קשוב לצרכיו, מכוונן לילד, לסגנון שלו, לקצב שלו.
חשוב שהילד ישחק עם ילדים אחרים – עם האחים שלו, עם חבריו, אך אין תחליף למשחק עם הורה.
משחקיות Playfulness
משחק בין הורה וילד לא דורש הרבה משחקים וגם לא הרבה זמן. משחק משמעותי בין הורה וילד יכול להתרחש בזמן פעילויות יומיומיות, כמו בישול, האכלה, אמבטיה והליכה לישון. אפשר להשתמש בדברים זמינים כמו גלילים של נייר טואלט, קרטון ועוד. המשחק דורש שילוב של סקרנות, דמיון והתנסות.
דמיינו מצב כזה: אתם מבשלים ארוחת ערב, והילד שלכם בא ואומר: "אמא, בואי נשחק שאני המלך ואת המלכה". אפשר להגיד לו: "לא עכשיו, אני עסוקה". ואפשר להיות "הורה משחקי" ולהגיד לו: "בטח, אני המלכה, ועכשיו אני מבשלת הרבה דברים כי עוד מעט יגיעו אורחים לממלכה שלנו. את מי נזמין?" . הילד מרגיש שהוא משחק, זו הזדמנות נפלאה לפתח משחק שמעודד את הדמיון והכל בלי לזוז מהמטבח והבישולים.
להיות הורה משחקי זה להבין שלא צריך לשבת ליד שולחן כדי לשחק או כדי ללמד משהו חדש את ילדנו. אפשר ללמד מיון וקטגוריות במשחק עם פירות וירקות במטבח, אפשר (ורצוי) ללמוד על חיות בביקור בגן חיות ולא רק בהסתכלות בספר או בסרט. אפשר ללמוד על צבעים תוך כדי נסיעה באוטו ולתרגל אוצר מילים תוך כדי התמסרות כדור. אין כמו למידה דרך משחק, למידה חוויתית.
ג'ון דיואי אמר: "משחקיות היא יותר חשובה מהמשחק עצמו. המשחקיות היא גישה, המשחק הוא ביטוי חיצוני של גישה זו". וג'ורג' ברנרד שו אמר: "אנחנו לא מפסיקים לשחק כי אנחנו מזדקנים. אנחנו מזדקנים כי אנחנו מפסיקים לשחק".
אז תזכרו, המשחק הוא חשוב, המשחק הוא כיף גדול. לא רק לילדים. אל תפסיקו לשחק!
מצב יצירתי 